שער למוות, שער לחיים
במהלך עשר השנים האחרונות ליוויתי נשמות רבות ברגע הלידה כמו גם ברגע המוות.
החיבור שבין חיים ומוות פועם בתוכי ושזור במסע נשמתי.ככל שאני מלווה יותר לידות,ככל שאני פוגשת יותר את הרגע בו נשמה נכנסת אל העולם כך אני מתוודעת עוד ועוד אל העולם שמתקיים מחוץ לגבולות הגוף וכך אני פוגשת עוד ועוד את המקום של החסד והאהבה האין סופית בו נשמה פוגשת במותה.
רגעי המוות הגדולים ביותר שחוויתי הובילו אותי לרגעי החיים העוצמתיים ביותר. המוות מהווה עבורי שער לחיים כשם שהחיים מהווים שער למוות.
ברגע הלידה בו כרעתי ללדת את בני השני,ברגע בו ראשו היה בפתח הנרתיק, עלה בי פחד גדול. לרגע לא ידעתי אם יהיה בי הכוח לעשות זאת. לרגע פחדתי כי איני יודעת מה יקרה ברגע שהראש יצליח לצאת. ביקשתי מהמיילדת עזרה. המיילדת ישבה בשקט ואמרה "את זוכרת כמה את חזקה ושאת יכולה לעשות את זה לבד? " קולה הזכיר לי את שנשמתי ידעה. את חציית ים סוף עלי לעשות לבדי. בדיוק ברגע הזה ידעתי שעליי להתמסר לתחושה-לקפוץ לתהום,ולסמוך. קפצתי אל הריק,אל מרחב של חוסר ודאות וסמכתי. סמכתי על גופי,סמכתי על נשמתי,סמכתי על נשמתו של אלייה אור שעמדה להיוולד אל העולם,סמכתי על אלוהים. קפצתי אל הריק והתמוססתי אל תוכו. ציר חזק כיווץ את רחמי וראשו של אלייה אור יצא אל המים החמימים של האמבטיה. קול דממה דקה. אני חוצה את הים לבדי,סומכת. עוד ציר וגופו יוצא אל המים,אל ידיי. אני לבד. אני יולדת אותו לחיים ויחד איתו נולדת אישה פראית ועוצמתית שבידיה,בגופה ונשמתה,ידע החיים והמוות. באותו הזמן בו חציתי אני את הפחד בזמן הלידה וקפצתי, חצתה נשמתו של בני את המעבר החשוך שבין העולמות. אני חציתי ראשונה את ים סוף וחיכיתי לו בפתח,בתוף ובמחול,בשמחת אינסוף. גם הוא נדרש להרפות ולסמוך בעת שגופו הרך והעדין יצא אל מי האמבטיה. גם הוא הרפה אל תוך הריק,אל מרחב חוסר הוודאות בעת שהיה בתוך המים ולא ידע אם יפתח ים סוף ויתן לו חיים,ובעת שחצה את השער לבדו,המתנתי לו מהעבר השני לקבל את פניו בשמחה ואהבה.כך נולד בני,אלייה אור,אל תוך המים. ומתוך המים הרמתי אותו בשתי ידי אל אוויר העולם,אל הארץ המובטחת, וידעתי בכל תא ותא של גופי את העוצמה של החיים, את כוח האמונה. ידעתי בכל ליבי ונשמתי שאני אף פעם לא באמת לבד ושאור הבורא תמיד מלווה את דרכי.
נשים כה רבות מצויות בשכחה,אינן זוכרות את הבורא בליבן,מנותקות מנשמתן. נשמות כה רבות באות אל העולם לבדן כשאמותיהן שרויות בסבל רב. בכוח הלידה לתת חיים לא רק לתינוק כי אם גם לנשמת היולדת עצמה. רגע הלידה, כמו רגע המוות, הינו רגע רב חסד בו שער הרחמים,שער החיים, פתוח לרווחה. בהסכמה של היולדת לחצות את ים סוף של נשמתה, לתת אמון מלא בבריאה,אמונה באלוהים, בכוחה,בכוח החיים,בהסכמה זאת,מנתבת היולדת את הדרך עבור נשמתה ונשמת התינוק העובר דרכה.
כדי להסכים לחיים במלואם, עלינו להסכים גם למוות במלואו. המאבק במוות,המאבק בכאב,בסבל,נותן להם כוח וחיים. ככל שאנו מתנגדים להם יותר, כך גדל כוחם. כשאנו נותנים מקום לכאב,מקום לכעס, מקום לרגשות הקשים לנו ביותר ומסכימים לחוותם באופן מלא,ללא התנגדות,ללא שיפוטיות,אנו פורצים את הגבולות שלהם ופורצים דרכם אל החיים. אין צורך להתבוסס ולשהות בתוך הכאב חיים שלמים,רק לעבור דרכו,זה הכל. כמו תינוק העובר בתעלת הלידה, דרך הכאב,דרך הפחד, מרפה למה שמתקיים ולבסוף יוצא לחיים. כך גם ברגע המוות. כשהגוף מת,כמו תינוק העובר בתעלת הלידה,עוברת הנשמה ב"תעלת המוות",דרך הפחד,דרך הכאב,מרפה למה שמתקיים ולבסוף יוצאת לחיים. כן,לחיים. המוות הוא רק מותו של הגוף. במוות נולדת הנשמה החוצה מגופה כמו שבחיים נולדת היא לתוך גופה,לתוך העולם הזה. האם יכולים אתם לתאר את עולמנו כשבני-האדם יודעים זאת? כשרגע המוות הופך להיות לחגיגת חיים..כשרגע החיים הופך להיות לחגיגת מוות... שההפרדה בין העולמות מתמוססת...שאנו מסכימים למוות בחיינו. שבזמנים בהם אנו חשים פחד מהכאב,מהקושי, מהשכחה, נסכים למות לתוכם,להתמסר למוות שאנו חווים בתוכם ולפרוץ דרכם לחיים. אני מאמינה בכל ליבי שדרך ההסכמה הזאת נפתח שער אדיר עבור הנשמה,שער שעובר ישירות בליבנו ומביא ריפוי למקומות בהם ויתרנו על האפשרות להיות ולחיות את כל מי שאנחנו בעולם הזה. כדי לפגוש שוב בחיים במלואם, עלינו לפגוש לעיתים את המוות במלואו.
החיבור שבין חיים ומוות פועם בתוכי ושזור במסע נשמתי.ככל שאני מלווה יותר לידות,ככל שאני פוגשת יותר את הרגע בו נשמה נכנסת אל העולם כך אני מתוודעת עוד ועוד אל העולם שמתקיים מחוץ לגבולות הגוף וכך אני פוגשת עוד ועוד את המקום של החסד והאהבה האין סופית בו נשמה פוגשת במותה.
רגעי המוות הגדולים ביותר שחוויתי הובילו אותי לרגעי החיים העוצמתיים ביותר. המוות מהווה עבורי שער לחיים כשם שהחיים מהווים שער למוות.
ברגע הלידה בו כרעתי ללדת את בני השני,ברגע בו ראשו היה בפתח הנרתיק, עלה בי פחד גדול. לרגע לא ידעתי אם יהיה בי הכוח לעשות זאת. לרגע פחדתי כי איני יודעת מה יקרה ברגע שהראש יצליח לצאת. ביקשתי מהמיילדת עזרה. המיילדת ישבה בשקט ואמרה "את זוכרת כמה את חזקה ושאת יכולה לעשות את זה לבד? " קולה הזכיר לי את שנשמתי ידעה. את חציית ים סוף עלי לעשות לבדי. בדיוק ברגע הזה ידעתי שעליי להתמסר לתחושה-לקפוץ לתהום,ולסמוך. קפצתי אל הריק,אל מרחב של חוסר ודאות וסמכתי. סמכתי על גופי,סמכתי על נשמתי,סמכתי על נשמתו של אלייה אור שעמדה להיוולד אל העולם,סמכתי על אלוהים. קפצתי אל הריק והתמוססתי אל תוכו. ציר חזק כיווץ את רחמי וראשו של אלייה אור יצא אל המים החמימים של האמבטיה. קול דממה דקה. אני חוצה את הים לבדי,סומכת. עוד ציר וגופו יוצא אל המים,אל ידיי. אני לבד. אני יולדת אותו לחיים ויחד איתו נולדת אישה פראית ועוצמתית שבידיה,בגופה ונשמתה,ידע החיים והמוות. באותו הזמן בו חציתי אני את הפחד בזמן הלידה וקפצתי, חצתה נשמתו של בני את המעבר החשוך שבין העולמות. אני חציתי ראשונה את ים סוף וחיכיתי לו בפתח,בתוף ובמחול,בשמחת אינסוף. גם הוא נדרש להרפות ולסמוך בעת שגופו הרך והעדין יצא אל מי האמבטיה. גם הוא הרפה אל תוך הריק,אל מרחב חוסר הוודאות בעת שהיה בתוך המים ולא ידע אם יפתח ים סוף ויתן לו חיים,ובעת שחצה את השער לבדו,המתנתי לו מהעבר השני לקבל את פניו בשמחה ואהבה.כך נולד בני,אלייה אור,אל תוך המים. ומתוך המים הרמתי אותו בשתי ידי אל אוויר העולם,אל הארץ המובטחת, וידעתי בכל תא ותא של גופי את העוצמה של החיים, את כוח האמונה. ידעתי בכל ליבי ונשמתי שאני אף פעם לא באמת לבד ושאור הבורא תמיד מלווה את דרכי.
נשים כה רבות מצויות בשכחה,אינן זוכרות את הבורא בליבן,מנותקות מנשמתן. נשמות כה רבות באות אל העולם לבדן כשאמותיהן שרויות בסבל רב. בכוח הלידה לתת חיים לא רק לתינוק כי אם גם לנשמת היולדת עצמה. רגע הלידה, כמו רגע המוות, הינו רגע רב חסד בו שער הרחמים,שער החיים, פתוח לרווחה. בהסכמה של היולדת לחצות את ים סוף של נשמתה, לתת אמון מלא בבריאה,אמונה באלוהים, בכוחה,בכוח החיים,בהסכמה זאת,מנתבת היולדת את הדרך עבור נשמתה ונשמת התינוק העובר דרכה.
כדי להסכים לחיים במלואם, עלינו להסכים גם למוות במלואו. המאבק במוות,המאבק בכאב,בסבל,נותן להם כוח וחיים. ככל שאנו מתנגדים להם יותר, כך גדל כוחם. כשאנו נותנים מקום לכאב,מקום לכעס, מקום לרגשות הקשים לנו ביותר ומסכימים לחוותם באופן מלא,ללא התנגדות,ללא שיפוטיות,אנו פורצים את הגבולות שלהם ופורצים דרכם אל החיים. אין צורך להתבוסס ולשהות בתוך הכאב חיים שלמים,רק לעבור דרכו,זה הכל. כמו תינוק העובר בתעלת הלידה, דרך הכאב,דרך הפחד, מרפה למה שמתקיים ולבסוף יוצא לחיים. כך גם ברגע המוות. כשהגוף מת,כמו תינוק העובר בתעלת הלידה,עוברת הנשמה ב"תעלת המוות",דרך הפחד,דרך הכאב,מרפה למה שמתקיים ולבסוף יוצאת לחיים. כן,לחיים. המוות הוא רק מותו של הגוף. במוות נולדת הנשמה החוצה מגופה כמו שבחיים נולדת היא לתוך גופה,לתוך העולם הזה. האם יכולים אתם לתאר את עולמנו כשבני-האדם יודעים זאת? כשרגע המוות הופך להיות לחגיגת חיים..כשרגע החיים הופך להיות לחגיגת מוות... שההפרדה בין העולמות מתמוססת...שאנו מסכימים למוות בחיינו. שבזמנים בהם אנו חשים פחד מהכאב,מהקושי, מהשכחה, נסכים למות לתוכם,להתמסר למוות שאנו חווים בתוכם ולפרוץ דרכם לחיים. אני מאמינה בכל ליבי שדרך ההסכמה הזאת נפתח שער אדיר עבור הנשמה,שער שעובר ישירות בליבנו ומביא ריפוי למקומות בהם ויתרנו על האפשרות להיות ולחיות את כל מי שאנחנו בעולם הזה. כדי לפגוש שוב בחיים במלואם, עלינו לפגוש לעיתים את המוות במלואו.