יומן מסע
"מובילה אל החופש-מסע נשים אל המדבר" –יומן מסע יום 1
מתוך יומן המסע של רות לב
המסע עומד להתחיל. אנחנו עוצרות למלא מים רגע לפני הכניסה למדבר. הלב פועם, מתרגש לקראת הכניסה למדבר. כולנו עולות על האוטו ומתחילות לנסוע בשביל העפר הנכנס אל עבר הוואדי בו נלך.
אנחנו נכנסות עוד ועוד לתוך מעמקי המדבר ,אל המרחבים הדוממים, אל היופי החודר פנימה בשקט שלו,בעוצמה שלו. אני מביטה אל האופק ומודה על ההזדמנות להיות שלושה ימים במדבר עם קבוצה קטנה ואינטימית של נשים.
אנחנו עוצרות את האוטו בצל עץ שיטה בפתחו של הוואדי ויושבות יחד למעגל פתיחה. כל אחת עוצמת את עיניה ונכנסת פנימה אל מעמקי ליבה. אני ושאנייה שמובילה איתי את המסע, מזמינות כל אחת להרגיש מה הבקשה שלה למסע העומד להתחיל. מה כל אחת מבקשת לפגוש בתוכה. אנחנו עושות סבב. לכל אחת יש בקשה עמוקה למפגש. למפגש עם הפחד,למפגש עם הכאב. בקשה למפגש עם המקום של הקורבן. בקשה למפגש עם עצמנו. בקשה לקלף את השכבות ולפגוש את מה שמתקיים בפנים. כל אחת והבקשה העמוקה שלה.
אנחנו יוצאות לדרך. כל אחת הולכת לבדה עם הבקשה, עם המדבר. אנחנו מזמינות להליכה איטית, קשובה, מבלי "לגמוע מרחקים", פשוט להיות ולתת לשקט ולעוצמה של המדבר לחדור פנימה ולאפשר מקום לכל מה שעולה.
אני הולכת במדבר והמדבר הולך בי. השמיים מכוסים עננים והשקט חודר פנימה, כמעט חותך בחדות שלו, בעוצמה שבו. אני מהלכת ובכל צעד נותנת לקולות לעלות בתוכי. ביקשתי לפגוש את הקורבנות שבי ומיד השקט מציף את כל הרעש שבתוכי. אני הולכת לאט לאט ונזכרת בילדה שבי שכל כך רוצה להרגיש קרוב, שכל כך רוצה קירבה לבני אדם ומבינה שדרך להיות קורבן היא משיגה חברים, דרך הקורבנות היא מצליחה שיהיה לה מקום, שתהיה לה חשיבות. אני רואה את הבקשה של האישה שבי לקירבה שאין בה קורבנות. אני רואה את האשמה שמייצרת הקורבנות. אני רואה את הכוח והשליטה שיש בידיי כשאני הקורבן,שדרך כך אני יכולה להאשים את האחר והאחריות אינה בידיי. אני מביטה במראה הנשקפת ודמעות זולגות מעיניי. אני רואה איך הקרבתי את קרביי, את הפנימיות שלי, כדי לחוש קירבה. אני מבינה שאין זו הקירבה שאני מבקשת כעת בחיי. אני רואה איך המקום הזה מייצר קירבה מדומה. הדמעות זולגות את כל הכאב. אני מסכימה בתוכי לקבל אחריות אמיתית על חיי, להבין שכל מה שקורה בחיי הוא בחירה שלי.
אני הולכת במדבר ומגיעה לקצה הוואדי, שם אני פוגשת את הנשים האחרות.
כולנו נאספות יחד בצלו של סלע ענקי בסמוך לגב מים חיים. שאנייה מזמינה אותנו להצטרף אליה לנשימות מעגליות. כולנו נשכבות על הסלעים החלקים ושאנייה מזמינה אותנו לנשום נשימה מעגלית ולהכנס פנימה למפגש עם הילדה שבתוכנו, עם המקום בו ויתרנו ,עם המקום שהיה לפני הוויתור, כשעוד האמנו שיש לנו מקום להיות מי שאנחנו בעולם הזה.
אנחנו נושמות נשימה מעגלית, כל אחת נכנסת עוד ועוד לתוך עצמה. אני נושמת וכל הכאב עולה בתוכי. אני נושמת ומתחילה לצעוק ולבכות את כל השנים בהם אני חיה מתוך ויתור, צועקת את הרצון שלי להיות קרובה, בוכה את הכאב של הילדה שהייתי ושויתרה על הסיכוי להיות קרובה ונאהבת כמו שהיא, כמו שאני. אני צועקת ובוכה רואה את עצמי בתעלת הלידה, רגע לפני כניסתי לעולם,מפחדת,נאבקת ולבסוף מתמסרת, מסכימה אל הלא נודע. אני צועקת עד שהכל מתרוקן ויש שקט. מסביבי יש עוד נשים צועקות, בוכות, נושמות ובתוכי השקט עוטף עוד ועוד. אני ממשיכה לנשום. לאט לאט הדממה עוטפת את כולנו. אני יוצאת מתעלת הלידה אל תוך העולם. נזכרת איך עטפו אותי בבד רך ולבן ושמו אותי בזרועות אימי. אני נזכרת בתחושה שהייתה בתוכי,תחושה שאני בבית,שהגעתי למקום הנכון. תחושת חמימות שעטפה את כל כולי. אני נזכרת בילדה שהייתי לפני הכאב,לפני הקורבנות, לפני האשמה. אני נזכרת במקום בי שעדיין מאמין בקרבה, שעדיין מרגיש שאני בבית פה, בעולם הזה.
סשן הנשימות מסתיים. כל אחת קמה בזמנה,פוקחת את עיניה אל סלעי המדבר. אנחנו קמות, פושטות את בגדינו והולכות אל גב המים. המים צלולים, קרים, קוראים לנו לבוא ולטבול בתוכם.
שאנייה טובלת ראשונה. צוללת אל המים, נותנת לכל הפחד להישטף. עוד מישהי טובלת ואז אני.
אני כורעת מעל המים ולוחשת "אני מסכימה,אני מסכימה,אני מסכימה" ותוך כדי שהמילים נאמרות אני נכנסת אל המים הקרים, המים מנקים את גופי, מטהרים את נשמתי ושימחה והודיה עולות בליבי. תודה למים, תודה למדבר, תודה לנשים הנפלאות שאיתי, תודה לשאנייה, תודה לי.
אני יוצאת מהמים אל השמש המלטפת מבעד לעננים. כולן מסיימות לטבול ונאספות אל השמש. שאנייה מכינה לנו תה מתוק מפרחים ועלים של "כוכב המדבר". התה מתוק וטעים ומעלה תחושת רעב בבטני. אנחנו מוציאות אוכל מהתיקים ומכינות יחד ארוחת צהריים. אחרי האוכל אנחנו נאספות יחד למעגל. כל אחת משתפת בקצרה במסע אותו עברה ואנחנו מזמינות את כולן להמשיך להיות עם כל מה שעולה, לתת מקום לשכבה החדשה שהתגלתה מתחת לשכבות שהתקלפו.
אנחנו יוצאות להמשך הליכה בוואדי, אל עבר המקום בו נישן את הלילה הראשון. כל אחת הולכת עם עצמה, אך התחושה היא של יחד. כל אחת יחד עם עצמה ויחד האחת עם השנייה. יופיו של המדבר מפעים את ליבי. עופות דורסים עפים בשמיים מזכירים לי את החיבור בין שמיים לארץ. אני מודה על מתנות המדבר ויוצאת להליכה בהמשך הוואדי. השמש עומדת לשקוע ויום ראשון במסע עומד להסתיים. אני מרגישה קרובה. קרובה אלי. קרובה לאדמה. קרובה לנשים שאיתי. קרובה לאלוהים. שוב אני היא הבוחרת, היוצרת את חיי. אני איתי, יחד עם ליבי ונשמתי ביחודיות שלי, ומתוך היחודיות יחד חדש נולד, יחד בו יש לי מקום בעולם,יחד בו יש לי בית פה,בעולם, על פני האדמה. ליבי מתמלא אהבה והכרת תודה.
השמש שוקעת. אנחנו נאספות למקום השינה, מארגנות את המחנה. אני מדליקה אש במדורה. אנחנו מכינות ארוחת ערב,אוכלות ויושבות יחד מסביב לאש. מישהי מוציאה גיטרה וממלאת את השקט בצלילי נשמתה. כולנו מצטרפות. כל אחת שרה את ליבה, כולנו שרות יחד מתחת לשמי הכוכבים. ירח כמעט מלא מאיר את השמיים. אני נכנסת לתוך שק השינה ונשכבת ליד האש. אדמה מתחתיי, שמיים מעליי ואהבה בליבי. אני מודה לאלוהים ועוצמת את עיניי. האש מלטפת את פניי. יומו הראשון של המסע מגיע לסיומו ואני שוקעת לתוך שינה עמוקה ומתוקה.
מתוך יומן המסע של רות לב
המסע עומד להתחיל. אנחנו עוצרות למלא מים רגע לפני הכניסה למדבר. הלב פועם, מתרגש לקראת הכניסה למדבר. כולנו עולות על האוטו ומתחילות לנסוע בשביל העפר הנכנס אל עבר הוואדי בו נלך.
אנחנו נכנסות עוד ועוד לתוך מעמקי המדבר ,אל המרחבים הדוממים, אל היופי החודר פנימה בשקט שלו,בעוצמה שלו. אני מביטה אל האופק ומודה על ההזדמנות להיות שלושה ימים במדבר עם קבוצה קטנה ואינטימית של נשים.
אנחנו עוצרות את האוטו בצל עץ שיטה בפתחו של הוואדי ויושבות יחד למעגל פתיחה. כל אחת עוצמת את עיניה ונכנסת פנימה אל מעמקי ליבה. אני ושאנייה שמובילה איתי את המסע, מזמינות כל אחת להרגיש מה הבקשה שלה למסע העומד להתחיל. מה כל אחת מבקשת לפגוש בתוכה. אנחנו עושות סבב. לכל אחת יש בקשה עמוקה למפגש. למפגש עם הפחד,למפגש עם הכאב. בקשה למפגש עם המקום של הקורבן. בקשה למפגש עם עצמנו. בקשה לקלף את השכבות ולפגוש את מה שמתקיים בפנים. כל אחת והבקשה העמוקה שלה.
אנחנו יוצאות לדרך. כל אחת הולכת לבדה עם הבקשה, עם המדבר. אנחנו מזמינות להליכה איטית, קשובה, מבלי "לגמוע מרחקים", פשוט להיות ולתת לשקט ולעוצמה של המדבר לחדור פנימה ולאפשר מקום לכל מה שעולה.
אני הולכת במדבר והמדבר הולך בי. השמיים מכוסים עננים והשקט חודר פנימה, כמעט חותך בחדות שלו, בעוצמה שבו. אני מהלכת ובכל צעד נותנת לקולות לעלות בתוכי. ביקשתי לפגוש את הקורבנות שבי ומיד השקט מציף את כל הרעש שבתוכי. אני הולכת לאט לאט ונזכרת בילדה שבי שכל כך רוצה להרגיש קרוב, שכל כך רוצה קירבה לבני אדם ומבינה שדרך להיות קורבן היא משיגה חברים, דרך הקורבנות היא מצליחה שיהיה לה מקום, שתהיה לה חשיבות. אני רואה את הבקשה של האישה שבי לקירבה שאין בה קורבנות. אני רואה את האשמה שמייצרת הקורבנות. אני רואה את הכוח והשליטה שיש בידיי כשאני הקורבן,שדרך כך אני יכולה להאשים את האחר והאחריות אינה בידיי. אני מביטה במראה הנשקפת ודמעות זולגות מעיניי. אני רואה איך הקרבתי את קרביי, את הפנימיות שלי, כדי לחוש קירבה. אני מבינה שאין זו הקירבה שאני מבקשת כעת בחיי. אני רואה איך המקום הזה מייצר קירבה מדומה. הדמעות זולגות את כל הכאב. אני מסכימה בתוכי לקבל אחריות אמיתית על חיי, להבין שכל מה שקורה בחיי הוא בחירה שלי.
אני הולכת במדבר ומגיעה לקצה הוואדי, שם אני פוגשת את הנשים האחרות.
כולנו נאספות יחד בצלו של סלע ענקי בסמוך לגב מים חיים. שאנייה מזמינה אותנו להצטרף אליה לנשימות מעגליות. כולנו נשכבות על הסלעים החלקים ושאנייה מזמינה אותנו לנשום נשימה מעגלית ולהכנס פנימה למפגש עם הילדה שבתוכנו, עם המקום בו ויתרנו ,עם המקום שהיה לפני הוויתור, כשעוד האמנו שיש לנו מקום להיות מי שאנחנו בעולם הזה.
אנחנו נושמות נשימה מעגלית, כל אחת נכנסת עוד ועוד לתוך עצמה. אני נושמת וכל הכאב עולה בתוכי. אני נושמת ומתחילה לצעוק ולבכות את כל השנים בהם אני חיה מתוך ויתור, צועקת את הרצון שלי להיות קרובה, בוכה את הכאב של הילדה שהייתי ושויתרה על הסיכוי להיות קרובה ונאהבת כמו שהיא, כמו שאני. אני צועקת ובוכה רואה את עצמי בתעלת הלידה, רגע לפני כניסתי לעולם,מפחדת,נאבקת ולבסוף מתמסרת, מסכימה אל הלא נודע. אני צועקת עד שהכל מתרוקן ויש שקט. מסביבי יש עוד נשים צועקות, בוכות, נושמות ובתוכי השקט עוטף עוד ועוד. אני ממשיכה לנשום. לאט לאט הדממה עוטפת את כולנו. אני יוצאת מתעלת הלידה אל תוך העולם. נזכרת איך עטפו אותי בבד רך ולבן ושמו אותי בזרועות אימי. אני נזכרת בתחושה שהייתה בתוכי,תחושה שאני בבית,שהגעתי למקום הנכון. תחושת חמימות שעטפה את כל כולי. אני נזכרת בילדה שהייתי לפני הכאב,לפני הקורבנות, לפני האשמה. אני נזכרת במקום בי שעדיין מאמין בקרבה, שעדיין מרגיש שאני בבית פה, בעולם הזה.
סשן הנשימות מסתיים. כל אחת קמה בזמנה,פוקחת את עיניה אל סלעי המדבר. אנחנו קמות, פושטות את בגדינו והולכות אל גב המים. המים צלולים, קרים, קוראים לנו לבוא ולטבול בתוכם.
שאנייה טובלת ראשונה. צוללת אל המים, נותנת לכל הפחד להישטף. עוד מישהי טובלת ואז אני.
אני כורעת מעל המים ולוחשת "אני מסכימה,אני מסכימה,אני מסכימה" ותוך כדי שהמילים נאמרות אני נכנסת אל המים הקרים, המים מנקים את גופי, מטהרים את נשמתי ושימחה והודיה עולות בליבי. תודה למים, תודה למדבר, תודה לנשים הנפלאות שאיתי, תודה לשאנייה, תודה לי.
אני יוצאת מהמים אל השמש המלטפת מבעד לעננים. כולן מסיימות לטבול ונאספות אל השמש. שאנייה מכינה לנו תה מתוק מפרחים ועלים של "כוכב המדבר". התה מתוק וטעים ומעלה תחושת רעב בבטני. אנחנו מוציאות אוכל מהתיקים ומכינות יחד ארוחת צהריים. אחרי האוכל אנחנו נאספות יחד למעגל. כל אחת משתפת בקצרה במסע אותו עברה ואנחנו מזמינות את כולן להמשיך להיות עם כל מה שעולה, לתת מקום לשכבה החדשה שהתגלתה מתחת לשכבות שהתקלפו.
אנחנו יוצאות להמשך הליכה בוואדי, אל עבר המקום בו נישן את הלילה הראשון. כל אחת הולכת עם עצמה, אך התחושה היא של יחד. כל אחת יחד עם עצמה ויחד האחת עם השנייה. יופיו של המדבר מפעים את ליבי. עופות דורסים עפים בשמיים מזכירים לי את החיבור בין שמיים לארץ. אני מודה על מתנות המדבר ויוצאת להליכה בהמשך הוואדי. השמש עומדת לשקוע ויום ראשון במסע עומד להסתיים. אני מרגישה קרובה. קרובה אלי. קרובה לאדמה. קרובה לנשים שאיתי. קרובה לאלוהים. שוב אני היא הבוחרת, היוצרת את חיי. אני איתי, יחד עם ליבי ונשמתי ביחודיות שלי, ומתוך היחודיות יחד חדש נולד, יחד בו יש לי מקום בעולם,יחד בו יש לי בית פה,בעולם, על פני האדמה. ליבי מתמלא אהבה והכרת תודה.
השמש שוקעת. אנחנו נאספות למקום השינה, מארגנות את המחנה. אני מדליקה אש במדורה. אנחנו מכינות ארוחת ערב,אוכלות ויושבות יחד מסביב לאש. מישהי מוציאה גיטרה וממלאת את השקט בצלילי נשמתה. כולנו מצטרפות. כל אחת שרה את ליבה, כולנו שרות יחד מתחת לשמי הכוכבים. ירח כמעט מלא מאיר את השמיים. אני נכנסת לתוך שק השינה ונשכבת ליד האש. אדמה מתחתיי, שמיים מעליי ואהבה בליבי. אני מודה לאלוהים ועוצמת את עיניי. האש מלטפת את פניי. יומו הראשון של המסע מגיע לסיומו ואני שוקעת לתוך שינה עמוקה ומתוקה.